החלטה בתיק דנ"פ 1541/13

           בפני בקשה לקיים דיון נוסף בשני פסקי דין של בית משפט זה מיום 21.1.2013. בפסק הדין הראשון, ע"פ 8425/11, אשר ניתן מפי השופט צ' זילברטל, בהסכמת השופטים י' דנציגר ו-ע' פוגלמן, נדחה ערעורו של המבקש על הרשעתו בעבירות ייבוא, מכירת תרופות מזויפות, עבירות מכס ועבירות הלבנת הון, וכן נדחה ערעורו על גזר הדין. בפסק הדין השני, ע"א 325/12, אשר ניתן מפי השופט ע' פוגלמן, בהסכמת השופטים י' דנציגר ו-צ' זילברטל, נדחה ערעורו של המבקש על חילוטו של נכס מקרקעין אשר נקבע כי הנו רכושו של המבקש.

תמצית העובדות וההליכים

1.             ראשיתה של הפרשה בכתב אישום שהוגש נגד המבקש, נאשם נוסף וחמש חברות לבית המשפט המחוזי. בכתב האישום יוחסו למבקש, בין היתר, שורת עבירות מכס, עבירות הלבנת הון, עבירות שיווק ייבוא ומכירת תכשירים, קבלת דבר במרמה, ביצוע מעשי פזיזות ורשלנות, הברחת טובין בנסיבות מחמירות, מסירת הצהרה כוזבת ועוד.

2.             על פי המתואר באישומים, המבקש הבריח ומכר כדורים מזויפים לטיפול באין אונות שהוצגו כמקוריים, הן באמצעות שלוש מרפאות שהפעיל בישראל, והן באמצעות אתרי אינטרנט. לשם ביצוע המכירות הקים המבקש חברות, אשר הפעיל וניהל בפועל, אולם הוא דאג כי אחרים יירשמו כבעליהן ומנהליהן על מנת להסתיר את פעילותו בהן. בכתב האישום תוארו פעולות שונות שנעשו להסוואת והסתרת מקור הכספים מהסחר בכדורים, וכן פעולות ייצוא וייבוא שלא לפי חוק.

3.             במסגרת ההליך נתבקש חילוטה של דירה, אשר רשומה על שם בתה של בת-זוגו של המבקש (להלן: הדירה או הנכס), הגב' יפית עזרא (להלן: עזרא). ביום 25.6.2011 החליט בית המשפט המחוזי להעביר את הדיון בבקשת החילוט למסגרת של הליך אזרחי, וזאת על מנת למנוע עיכוב ההליך הפלילי.

4.             בהליך הפלילי ניתנה הכרעת דין מקיפה ומפורטת מיום 30.6.2012, בה קבע בית המשפט המחוזי (השופט ג' קרא) כי המשיב ביצע את המיוחס לו. בית המשפט מצא כי הכדורים הוברחו לישראל תוך שהמבקש מתחמק מתשלומי מכס ומע"מ, ובגין כך הרשיעו בעבירה של הברחת טובין, השתמטות מתשלום מכס והתחמקות מתשלום מס; בית המשפט קבע כי הכדורים היו מזויפים וכי המבקש ידע זאת, ובגין כך הרשיעו בעבירה של קבלת דבר במרמה, חובת מרשם ומכירת טובין שייבואם אסור; בהמשך לכך נקבע, כי המבקש העמיד את חייהם של רוכשי הכדורים בסכנה, ובגין זאת הוא הורשע בביצוע עבירה של סיכון חיי אדם. נקבע, כי המבקש ידע שאינו מייצא לחו"ל באופן מותר את הכדורים המזויפים שנמכרו באמצעות אתרי האינטרנט, והוא הורשע בהברחת טובין בנסיבות מחמירות ובשורת עבירות מכס נוספות. באשר לחברות שהוקמו מחוץ לישראל (להלן: החברות הזרות), נקבע כי מטרת הקמתן היתה להסתיר את בעלות המבקש בחברות שהפעיל בישראל ושליטתו בהן, כי עיסוק החברות היה לא חוקי וכי הכספים שהתקבלו כתוצאה מפעילות זו היו בגדר 'רכוש אסור'. בגין כך  הורשע המבקש בביצוע הלבנת הון לפי חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: חוק איסור הלבנת הון או החוק). נוכח כל אלו, גזר בית המשפט על המבקש חמש שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, והפעיל עונש מאסר על תנאי של 10 חודשים שעמד כנגדו ב-ת"פ 3238/99, אשר ירוצה במצטבר. כמו כן, השית בית המשפט על המבקש קנס בסך 500,000 ש"ח.

5.             בהליך האזרחי בענין החילוט קבע בית המשפט המחוזי, בפסק דינו מיום 27.11.2011, כי חרף הרישום הפורמאלי הנכס שחילוטו התבקש הנו בשליטת המבקש, וכי רישומו על שמה של יפית עזרא נועד אך להבריחו ולהקשות על תפיסתו. בית המשפט מצא כי עדותה של עזרא אינה מהימנה ומלאת סתירות, וקבע כי גרסתה באשר לנסיבות בהן רכשה את הנכס אינה משכנעת ואינה סבירה. נוכח דברים אלו, דחה בית המשפט את התנגדותה של עזרא הטוענת לזכות בנכס והורה על חילוט הדירה.

6.             הן המבקש והן המדינה ערערו על פסק הדין הפלילי. בנוסף ערערו המבקש ועזרא על החלטת החילוט בהליך האזרחי. בבית המשפט העליון אוחדו ההליכים ונשמעו יחד, אולם פסקי הדין בערעור הפלילי ובערעור האזרחי ניתנו בנפרד.

פסק הדין ב-ע"פ 8425/11

7.             בערעור טען המבקש לענין עבירת ההברחה וייצוא הכדורים באופן לא חוקי, כי לא הוכחה אשמה ברמה מספקת לשם הרשעה. כן נטען, כי לא הוכח שהמבקש ידע, בעת ביצוע העבירות, שהכדורים מזויפים ושבמכירתם היתה סכנה לחיי אדם. עוד נטען, כי הקמת החברות הזרות והעברות הכספים שהתבצעו אליהן ובינן לבין עצמן נעשו על פי דין ולצרכים עסקיים לגיטימיים. ביחס לגזר הדין טען המבקש כי לא ניתן משקל הולם לנסיבותיו האישיות הקשות של המבקש ולהימשכות ההליכים על פני תקופה ארוכה. במקביל, הגיש המבקש בקשה להוספת ראיות חדשות בענין מעורבותו של גורם נוסף באירועים הפליליים, אשר יש בהן - לטענתו - כדי לשנות את קביעת בית המשפט בענין עבירות ההברחה והייבוא. המדינה טענה בערעורה כי עונש המאסר שנגזר על המבקש אינו תואם את חומרת העבירות בהן הורשע, ריבוין והנזק שנגרם. כן נטען, כי גובה הקנסות שהוטלו נמוך בהתחשב בהיקף הרכוש האסור שנצבר ושוויו.

8.             בפסק דינו בערעורים הפליליים קבע בית משפט זה כאמור כי אין לקבל את ערעור המבקש, וכי הוכחה אחריותו לעבירות בהן הורשע. לא נחזור ונפרט את מכלול קביעותיו של בית המשפט, ורק נזכיר את אלו הרלבנטיות לסוגיות מושא הבקשה שלפנינו. לענין עבירת ההברחה קבע בית המשפט כי הודאותיו של המבקש, עליהן נסמך בית המשפט המחוזי, מתיישבות עם המכלול הראייתי בתיק, וכי ההרשעה בעבירות הייבוא נסמכת על ראיות איתנות. כמו כן דחה בית המשפט את הבקשה להגשת ראיות נוספות, בקבעו כי המבקש יכול היה להשיג את הראיות בשלב מוקדם יותר, וכי ממילא לא נראה שיש באותן ראיות כדי להביא לשינוי התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי. לענין עבירות הלבנת ההון והעבירות האחרות הנוגעות לחברות הזרות, נקבע כי חומר הראיות מקים באופן מובהק את יסודות העבירות בהן הואשם והורשע המבקש. נקבע כי הראיות מלמדות בבירור שהמבקש הפעיל באופן מודע ושיטתי מערך חברות שבצד פעילותן החוקית ניהלו פעילות בלתי חוקית, אשר על מנת להסוותה נרשמו החברות וחשבונות בנק שונים על שם "אנשי קש" שהיו מקורבים למבקש. לאור דברים אלו קבע בית המשפט כי בדין הורשע המבקש בעבירות לפי סעיפים 3(א), 3(ב) ו-4 לחוק איסור הלבנת הון, עבירות הברחת הטובין לפי פקודת המכס [נוסח חדש] ועבירות לפי סעיף 60 לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש],    התשל"ב-1972. לענין גזר הדין, קבע בית משפט זה כי בית המשפט המחוזי שקל את נסיבותיו האישיות של המבקש ואת התמשכותם הארוכה של ההליכים בעניינו כדבעי, וגזר את דינו באופן הולם ומאוזן. לפיכך, ולאור הכלל לפיו לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בענישה שקבעה הערכאה הדיונית, לא מצא בית משפט זה הצדקה להתערב בגזר הדין. בית המשפט דחה גם את טענות המדינה, אשר ערערה על גובה הקנסות ועל קולת העונש שנגזר על המשיב, בקובעו כי גם הנסיבות שציינה המדינה נלקחו בחשבון על ידי בית המשפט המחוזי.

פסק הדין ב-ע"א 325/12

9.             בערעור האזרחי בענין החילוט נטען, כי טעה בית המשפט המחוזי בכך שלא נימק את החלטתו לדון בחילוט במסגרת הליך אזרחי, וכי החלטה זו סותרת החלטה קודמת שלא לעשות כן. עוד נטען, כי מאחר ולא הוגשו כתבי טענות מתאימים מצד המדינה בהליך האזרחי, לא התנהל הליך תקין ונפגעה יכולת המבקש להתגונן. כמו כן, נטען כי שגה בית המשפט כאשר ניהל את הדיון מבלי שהמבקש היה מיוצג, לאחר שבא כוחו לא הופיע לדיון, ומבלי שהתאפשר למבקש לטעון את טענותיו, דבר שנזקף לחובתו בפסק הדין. לבסוף, נטען כי אין די ביסוס לקביעה לפיה הנכס שחולט הנו בבעלות המבקש, או לכך שהוא נרכש בכספים שהושגו בביצוע עבירות. המדינה סמכה ידיה על קביעותיו ומסקנותיו של בית המשפט המחוזי.

10.          בפסק הדין בערעור האזרחי קבע בית משפט זה כי אין פסול בכך שבית המשפט המחוזי לא רשם את טעמיו להעברת ההליך למסגרת דיון אזרחית, שכן תכלית ההעברה היתה ברורה היטב מהנסיבות. כמו כן, נקבע כי אין ממש בטענותיו הדיוניות של המבקש, הן מאחר והיו לו שתי הזדמנויות שונות להגיש תצהיר מטעמו והוא בחר שלא לעשות כן, והן מאחר ואין זכר בפרוטוקול הדיון לכך שביקש לטעון את טענותיו ומכאן שגם זכות זו להשמיע עמדתו לא ניצל. לבסוף, נדחו טענות המבקש לענין קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי. נקבע, כי הממצאים לפיהם הנכס הנו בפועל רכושו של המבקש ועסקת מכירתו היתה פיקטיבית נשענים על התרשמות בלתי אמצעית מהעדויות שהובאו בפני בית המשפט המחוזי, ואין להתערב בהם. נוכח כל אלו, דחה בית משפט זה את ערעורו של המבקש. ערעור שהגישה עזרא נדחה אף הוא.

הבקשה לדיון נוסף

11.          טענותיו של המבקש מופנות הן נגד פסק הדין בערעור האזרחי והן נגד פסק הדין בערעור הפלילי. טוען המבקש, כי מוצדק לקיים דיון נוסף במספר סוגיות העולות מפסקי הדין: הרשעתו בייבוא הכדורים; הרשעתו בעבירות הלבנת הון; ההחלטה על חילוט הדירה וגזר הדין.

12.          לענין הרשעתו בעבירות הלבנת הון, טוען המבקש כי זו אינה מבוססת על ראיות, אלא על קביעות בית המשפט המחוזי בדבר אי-מהימנותו של המבקש. כמו כן, לטענתו מסקנות בית המשפט המחוזי אינן מעוגנות דיין בחומר הראיות. לענין הרשעתו בעבירות הייבוא, טוען המבקש כי כאשר הסתמך בית המשפט המחוזי על הודאתו הביע ספק האם המבקש שילם לבלדר או לספק, ספק שיש בו כדי להביא לזיכויו מעבירת הייבוא. בנוסף, טוען המבקש כי רוב האישומים בהם הורשע קשורים להקמת חברות ישראליות וחברות זרות בטרם נכנס לתוקפו חוק איסור הלבנת הון. לענין זה, המבקש טוען כי אחד מהחשבונות, שבגין פתיחתם הורשע בעבירה לפי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון, נפתח לפני שהחוק נכנס לתוקפו.

13.          לענין גזר דינו טוען המבקש, כי העונש שנגזר עליו חמור וחורג מנורמת הענישה במקרים דומים, וכי טענתו מקבלת משנה תוקף לאור השיהוי הממושך של ההליכים בעניינו. עוד טוען המבקש, כי ישנה חשיבות ציבורית לכך שבית המשפט העליון יקבע כללים ברורים לענין הטלת קנס על נאשם תוך קביעת חלופת מאסר. לדבריו, אין להטיל קנס גבוה על נאשם תוך ידיעה שאין באפשרותו לשלם, ובכך להגדיל הלכה למעשה את תקופת מאסרו באמצעות הפעלת חלופת המאסר.

14.          לענין הליך החילוט, טוען המבקש כי מדובר בהליך תקדימי מסוגו, שבו קיבל בית המשפט החלטה עצמאית לחלט נכס מקום שהדבר לא התבקש על ידי התביעה, וכאשר המבקש לא היה מיוצג על ידי עורך-דינו, אשר לא הופיע לדיון. עוד נטען, כי לא ניתן משקל מספק למסמכים בנקאיים שהוצגו, המוכיחים לפי הטענה כי הנכס נרכש על ידי הגב' יפית עזרא, ולעובדה כי לאורך תקופה ממושכת לא רשמה המדינה הערת אזהרה על הנכס, אף לאחר חקירת הגב' עזרא ואמה. עוד טוען המבקש כי טעה בית המשפט כאשר הסתמך לענין שווי הנכס על הערכת שמאי מטעם המדינה, ולא מינה שמאי עצמאי. בנוסף נטען כי אין זה צודק שהגב' ריימונד נברו, אשר היתה בעבר הידועה בציבור של המבקש והבעלים הקודמים של הנכס, לא צורפה כמשיבה להליך החילוט. כמו כן, מעלה המבקש לראשונה בבקשה טענה לענין העובדה שהשופט, אשר קבע בהכרעת הדין שהנכס היה בבעלות המבקש, הוא גם השופט שדן בשאלת החילוט. לשיטת המבקש, היתה חובה להעביר את הדיון בחילוט לשופט אחר, שכן בהבעת דעה בתיק יש כדי להביא לפסילת שופט. לבסוף, טוען המבקש כי לא היה צודק לחייבו בהוצאות שכר טרחת עורך-דין במסגרת ההליך האזרחי, מקום שעצם התנהלות הדיון בשאלת החילוט במסגרת אזרחית נבעה מ"מחדלי התביעה", להגדרתו.